הרקע להולדתה של ראש פינה מכיל בתוכו פוגרומים ופרעות, התנקשות, ועידות וקונגרסים, חזון והגשמה. אך בלב העניין נמצאים, כמו תמיד, כמה חולמים. אנשים שהאמינו שניתן לשנות את מציאות חייהם, שהיו מוכנים להסתכן ולנסות, לעמול ולסבול, והצליחו להגשים את משאלת לבם.
סיפורה של המושבה הראשונה מתחיל בו זמנית בישראל ואירופה, בשלהי המאה ה-19. ב-1878 התיישבו 17 משפחות על אדמות שנרכשו מהכפר הערבי ג'עוני. האדמות נרכשו על ידי אלעזר רוקח מצפת, ממנה גם יצאו המשפחות שהחליטו לשנות את אורח חייהן – מהסתמכות על כספי החלוקה לחיים של עבודת האדמה והסתמכות על עצמם בלבד. הם קראו למקום גיא אוני, וזכו להיות המושבה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל, כמה שבועות לפני פתח תקווה.
ואולם המעבר לחיי חקלאות היה קשה ומרפה ידיים. המתיישבים נאלצו להתמודד עם בצורת, מחלות קשות וכשלונות, בשל חוסר ניסיונם בעבודת האדמה. רובם נטשו את המקום בלית ברירה ושבו לצפת, שם לא התקבלו בעין יפה על ידי הציבור התורני. שלוש משפחות בלבד נשארו להיאחז בגיא אוני.
מעט מאוחר יותר, התחוללו שינויים באירופה. לאחר רצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני על ידי מתנקשים, פרצו בדרום רוסיה פוגרומים שזכו, כתמיד, להעלמת עין ואף לעידוד השלטונות. פרעות אלה, שכונו סופות בנגב ונמשכו כשלוש שנים לסירוגין, היוו את הרקע להתכנסות של קונגרס פוקשאן, בדצמבר 1881.
בקונגרס נועדו נציגי האגודות ליישוב ארץ ישראל, שהמרכזית והבולטת שבהן היתה של העיר מוינשט שברומניה, והוחלט לחדש את הנסיונות להתיישב בארץ ישראל. נסיונות קודמים שנעשו לעלות לארץ נתקלו בהתנגדויות מצד השלטונות הטורקים.
וכך, ב-1883 הגיעה קבוצה של 30 משפחות חסידים ממוינשט והתיישבה על אדמות גיא אוני ועל אדמות נוספות שנרכשו מהכפר ג'עוני. את האדמות רכש כחצי שנה קודם לכן דוד שוב שנשלח לאתר מקום מתאים להתיישבות.
שמה של המושבה שונה לראש פינה, שם הלקוח מתהילים קי"ח, כ"ב: "אבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה". גם המתיישבים החדשים לא ראו נחת רבה במקום. השלטון הטורקי אסר על בניית בתים חדשים והמצוקה הכלכלית היתה גדולה. אבל הם היו נחושים להצליח לחדש את ההתיישבות במקום ונאחזו בו בחזקה.
התבססות ומאבקים בהיסטוריה של הישוב
חיי החלוצים היו קשים והניסיון להתפרנס מחקלאות לא צלח. למזלם, הברון רוטשילד לקח את המושבה תחת חסותו ואיפשר את המשך קיומה. הוא הקים מפעל לייצור חוטי משי שפרנס את התושבים, ובהמשך גם יקב ובית בד.
המושבה צמחה והתפתחה, ובראשית המאה העשרים כבר היתה לרביעית בגודלה בארץ ישראל. נבנו בה בית כנסת, בית הספר העברי הראשון בגליל ובית המלון הראשון בגליל, ופרופ' גדעון מר הידוע הקים בה מעבדה לחקר מחלת המלריה.
ואולם הפוליטיקה המקומית הפרה את האידיליה ועד מהרה התגלעו סכסוכים בין אנשי המקום לפקידי הברון. רוטשילד הסיר את חסותו מהמושבה, שעברה בסופו של דבר לפיק"א – חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל. הדבר לא פגע בהתפתחות המושבה והפיכתה למקום מרכזי בחיי המתיישבים היהודים בארץ ישראל.
ראש פינה, שחבריה עמדו על שימוש בלעדי בשפה העברית למן יומה הראשון, נודעה בזכות העזרה ההדדית שרווחה בה והניהול היעיל וההרמוני שלה. המושבה התרחבה והתבססה והתושבים בנו לעצמם בתים חדשים תוך שימור הבתים המקוריים של המתיישבים והקדשתם לצורכי ציבור. הודות לכך נשתמרה המושבה המקורית ואף זכתה למעמד של אתר מורשת לאומי.
השלווה בראש פינה הופרה ב-26 באפריל 1948, זמן קצר לפני סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הבריטים העבירו את משטרת המושבה, לצד מחנות צבאיים שונים שהיו באזור, לשליטת הערבים. בתגובה תקף כוח משותף של האצ"ל (ארגון צבאי מחתרתי שפעל בארץ ופורק לאחר הקמת צה"ל) ושל ההגנה (הארגון הצבאי המרכזי של היישוב היהודי) את בניין המשטרה והשתלט עליו.
תושבי ג'עוני, שחששו מהשלכות שיכולות להיות לטלטלות הללו עליהם, נמלטו מהכפר ונסו צפונה. אחרים, שביכרו להישאר בכפר, אולצו לעזוב, מתוך אמונה כי יוכלו לשוב בתום הקונפליקט. ואולם ערביי ג'עוני, שמרביתם מצאו מקלט במחנות פליטים בלבנון, הוכרזו בתום מלחמת העצמאות כנפקדים, ופירוש הדבר הוא שבתיהם, אדמותיהם וכל רכושם עבר לידי מדינת ישראל שזה עתה קמה והם עצמם לא הורשו לשוב לעולם. אדמותיהם עברו לידי איכרי ראש פינה ובבתיהם שוכנו עולים חדשים וחיילים משוחררים.
במהלך המלחמה קלטה ראש פינה כ-150 תושבים חדשים, ובכך הגיע מספר תושביה ל-500. עשרים שנה מאוחר יותר עלה מספרם ל-850, בהם אמנים, סופרים ואנשי רוח. כיום מונה ראש פינה כ-2,700 תושבים ומהווה מרכז תיירותי שוקק וייחודי לשוחרי תרבות, אמנות, טבע והסטוריה.
